חופשי זה לגמרי לבד

מנחם רגב, שהיה אחד המעצבים הבכירים בארץ בשנות השמונים, זה שעיצב את הלוגו של שבלול, ואת העטיפות לתקליטים הראשונים של ברוס ספרינגטין, להרבה מהתקליטים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, וגם של "תסלם" ו"בנזין", טוען שהוא אביו מולידו של המשפט ” חופשי זה לגמרי לבד” שיעקב גלעד עשה ממנו שיר, ויהודה פוליקר הוסיף לו את לחן והתוצאה הפכה ללהיט ענק.

אז אני לא יודעת אם ההצלחה הגדולה באה מהמילים, נראה שהמוסיקה והקצב עשו את העבודה, אבל עשרים וארבע שעות ביממה בנינו חומת בדידות איומה… מי ידע בסופו של חשבון שאחד ואחד זה בעצם המון / חופשי זה לגמרי לבד.

ואני נדרשת למילים האלו בעקבות ימי חג החירות שאנחנו נמצאים בהם. תקופה שהמחשבה המקובלת בה היא שחופש זה עניין של בחירה. זה הכל.

אני לא בטוחה. לא בטוחה שבאמת יש לאדם בחירה חופשית. שהוא לא עבד של ההיסטוריה שלו, הגנים שלו, התכונות המולדות שלו. שהוא לא מוכתב על ידי התכונות האלו עד לידי כך שאין לו באמת בחירה אמיתית.

היתה לי שיחה לפני כמה ימים בה נזרקה האמירה "יוצרים הם נרקיסיסטים", אמירה שאחרי דיון ארוך בה הוסכם להחליף את המילה "נרקיסיסטים" ל"אגוצנטרים", ואני חושבת שהשימוש בהגדרות האלו עושה עוול לאמנים וליוצרים. היצירה באה מהפנים שלהם, היא ניזונה מהקרביים שלהם ובסופו של דבר מעשירה את הכלל, אז איפה האגוצנטריות כאן? מה שכן, המחירים שהם משלמים על היצירה גבוהים וקשים וכואבים.

החופש היצירתי הרי מביא אותם למסלול הנורא של בדידות שאי אפשר בכלל לתאר אותה. הרי ליאונרדו או ואן גוך או אגון שילה או טולוז לוטרק לא בחרו בנתיב של חייהם. התכונות שלהם, יצר ההרס העצמי, חיידק היצירה, הכשרון – הביאו אותם לשם.

 

ולני ריפנשטאל, איפה היא במשוואה הזו? זו היתה הבחירה שלה להתמסר טוטאלית לאמנות שלה בלי שום מחשבה על המחיר שזה גובה (במקרה שלה בעיקר מהאחרים כמו הצוענים שהשתמשה בהם לסרטיה ואחרי כן החזירה לזרועות הגסטפו שהעלה אותם בעשן המשרפות)?

המלחמה הפנימית הזו בצורך לשלמות, ההטלטלות בין התפעמות עצמית לבין התבטלות מוחלטת שעוברת על היוצר כל כך הרבה פעמים בדקה – מי בוחר את זה בכלל?

ואלה שאינם יוצרים?

יש להם באמת בחירה בין ההליכה בדרך שהמצפן והמצפון הפנימיים מורים עליה לבין הפשרה וההליכה בזרם המרכזי? זה באמת נתון בידיהם? אני ממש לא בטוחה.

כותבת הלן בר ביומן מעורר ההשתאות שלה: "עכשיו אני יודעת שזו פחדנות, שאין לאדם זכות לחשוב בחייו רק על שירה; זה קסם, אבל קסם אנוכי לחלוטין". וכאילו חצבה את המילים מליבי. כבר זמן רב אני חושבת על ההתעקשות שלי להתעסק רק בנושאי תרבות – ספרות ושירה וקולנוע ואמנות פלסטית……..

האם אני באמת מתעקשת או שאני לא יכולה אחרת? והמחירים שזה גובה ממני כולל צלילה מטורפת ברמת החיים, למה אני מוכנה לשלם אותם, או שאולי אין לי ברירה כי ככה המבנה הפנימי שלי עובד?

 

 

אבל בדבר אחד אני בטוחה. דבר אחד אני יודעת: חופשי זה לגמרי לבד.

פורסם בקטגוריה רק על עצמי לספר | 5 תגובות

זכות השיבה

 

לחושך המזמוז האופייני לממשלת ישראל ולאור חג החירות המתקרב, כשהימים עוברים והשחרור של גלעד לא נראה באופק, החלטנו (חנה ואני) לנצל את האפשרויות שהאתר החדש מאפשר לנו, ולהעלות גליון סוף שבוע המוקדש כולו לגלעד שליט.

יוסי למל המעצב הנפלא תרם לנו אמירה חדה ונוקבת שלו:

יצחק פרנקנטל שבנו אריק נחטף ונרצח בידי חוליית חמאס מנסה לצאת מעורו של אב ולכתוב על הלבטים המלווים את הפרשה, ומעלה את השאלה הנוקבת האם תפקיד החייל לשרת את המדינה או תפקיד המדינה לשרת את החייל?

מיכאל זילברמן העלה בפוסט אורח את הגרפיטי'ס שהנציח במצלמתו בנושא הזה:

הכתבה הראשית היא ראיון עם איל ברנדט, עורך דין ואופנוען שהוא ממנהיגי 'צבא החברים של גלעד' שמספר על שנה של מאבק, של תקווה ושל אכזבות, ומבטיח שאם תמשך הסחבת הם הולכים להחריף את המאבק.

 

וחוץ מזה מולי בנטמן מדבר על שבויים בתודעה: "השבי הוא תכלית הפחד של האומה הישראלית, הוא האנטי תזה לקיומה. האתוס הציוני ישראלי מושתת על העיקרון “לעולם לא עוד”. השבי הוא הניגוד, ההיפוך המוחלט להרואיזם ולתפיסת הקיום שלנו כאן, הגורסת כי יש “למות או לכבוש את ההר”, לכן השבוי הוא ביטויו הצורם ביותר של החידלון."

 

עודד סספורטס, כותב צעיר ומצויין שגיליתי בפייסבוק. (כלומר לא גיליתי מואיז בן הרוש עם החוש המצויין לטקסטים טובים גילה את אוזני ואת עיני) נותן קוים לדמותו של גלעד כוכב עליון:

"גלעד שליט נרקב איפשהו בעזה. הוא יושב בתא, עם מזרון וסיר לצרכים בפינה, בעליבות. למרבה האירוניה, שליט הוא בסך הכל חייל סדיר רגיל שרצה רק דבר אחד, לחזור הביתה בסוף השבוע ולשתות בירה עם חברים. אבל עקב השתלשלות  אירועים, שחטיפתו בסופה, הוא הפך לקדוש מעונה במיטב מסורת טרומפלדור ויוני נתניהו. מה שמשעשע אותי הוא שאין לשליט שמץ של מושג על העלתו לדרגת קדוש מעונה בקרב ישראלים מן השורה, וסביר להניח שהוא לא היה רוצה את כל תשומת הלב המיותרת הזאת, של פולחן אישיות סובייטי."

 

וטובי פולק "בלי ביצים וגם בלי מוח", מני ורסס בביקורת טלוויזיה על הסדרה "חטופים", וגם על אלחנן (טננבוים) חוזר מהסופר, עדי בן יעקב דווקא חושב שהמאבק הביא נזק

 

ואני עוד לא כתבתי את שלי, ועד אז אני מעלה את הקריאה:

 

פורסם בקטגוריה פוליטיקה זו לא מילה גסה | 15 תגובות

ההומואים וזה

 

בתקופה שראיינתי “חשובימים סטרייטים” לתקשורת הקהילתית (הגאה ? הלהט”בית ? הורודה ? הסתבכתי עם השם) הם שמחו להתראיין, כי הם ליבראלים, כי הם מכירים הומואים וזה, הם מאוד בעד הזכויות של ההומואים וזה, כמה מחבריהם הטובים…וזה.

צחקנו אז, בינינו לבינינו, בשקט, כדי שלא יראו שראינו שהם רואים שראינו, חשבנו כמה הם פתטיים בהתאמצות הזו שלהם, ושמנו אותם על השער ובעמוד המרכזי, עוצמים עיניים ממה שזה אומר עלינו.

בינתיים עברו קצת מים מתחת למסך, הייצוג ההומואי עבר לשליטת הממיר, טראנסיות והומואיות מוקצנות הן פריים טיים טריוויאלי, מגישי / דוגמני / עיתונאי / שחקני טלוויזיה (בחרו את המושג הנכון לכם) מחוץ לארון וקורין אלאל (הייצוג של ה”וזה”) הם הכרח בכל תוכנית המכבדת את עצמה.

המשטור והצנזורה של הקהילה הפכה להיות פנימית. זה מדאיג, זה לא מריח טוב ולא מחמיא, זה לא עובד טוב עבורי וזה לא עובד טוב עבור חברי “ההומואים וזה” (תודה לפוקו).

 

ככה מתחיל הטקסט החשוב של ליאור מנצ'ר שהיה מנכ"ל האגודה. ההמשך כאן.

_________________________________________________________________________

בפוסט הקודם שהעליתי כאן חטפתי בוץ ועלבונות כמיטב יכולת המקלדת של כמה נשמות טובות מכאן ומבחוץ. זה המקום להגיד – כן חברים – אני נעלבת. כן – הצליח לכם. לא – אני לא אפסיק להביא לכאן דברים שהייתי רוצה שיקראו כי אני חושבת שהם חשובים. מי שלא רוצה ממש לא חייב בחיי שלא. אז אל תבזבזו את הזמן היקר שלכם עלי. יש עוד המון בלוגים ברשת. תודה.

________________________________________________________________________

מדינת ישראל לא עוצרת בנתיב המהיר של ההפרטה. כבר מזמן היא הסירה את ידיה מטיפול אמיתי ברווחת האזרחים. הרבה יותר נוח לתת לגופים ואנשים פרטיים לשבור את הראש כיצד ניתן לעזור למקסימום אנשים נזקקים במינימום אמצעים. וכידוע, בטבע אין רִיק. את החלל הזה מילאו עשרות ארגונים בעלי תחומי עיסוק שונים ולעתים בעלי אינטרסים מנוגדים שמנסים לעשות משהו.  

בעולם קוראים לזה NGO -Non-governmental organization. אצלנו בחרו שם קצת יותר מנומס שלא יעליב את ה”לא ממשלה” שמנהלת את העניינים: המגזר השלישי קוראים לזה (בנוסף למגזר הציבורי והפרטי).  

מלבד עמותות שזהו עיסוקן היחידי והמהותי. נכנסו לשוליו של הריק שהמדינה הותירה גם חברות פרטיות. תרומה לקהילה קוראים לזה. כל גוף עסקי גדול שמכבד את עצמו מבצע פעילות כלשהיא למען הקהילה. בחברות גדולות במיוחד יושב באגף משאבי האנוש אדם שזהו כל תפקידו – למצוא את השילוב הנכון בין האינטרסים של החברה (המסחרית) שאותה הוא משרת לבין אלו של החברה שבה הוא חי.  

 

מני ורסס מדבר על תופעה מדאיגה של "קח לך עני ובנה עליו את המוניטין שלך" סטייל הפושה בארצנו הקטנה והמופרטת. ההמשך כאן.

_______________________________________________________________________

ואני כתבתי שוב על לני ריפנשטאל האיומה והנפלאה, אפרופו הזכייה של קתרין ביגלו, לראשונה בהסטוריה – אשה זוכה באוסקר על הסרט הטוב ביותר ועל הבימוי. שאפו לנו הנשים.

 

 

תקפצו לבקר. הקפה עלינו.

פורסם בקטגוריה שרבוטים | 2 תגובות

של מי אתה פרס ישראל?

כשהתקבלה הידיעה על הענקת פרס ישראל לספרות לחנוך ברטוב הייתי כדרכם של צירופי המקרים הכל כך אופייניים לחיינו, בעיצומו של איסוף חומר לכתבה על שוק הספרים (כמה לא מפתיע). מאז כבר היו כמה ראיינות עם הזוכה הדי ציני “הענקת פרס ישראל לי זאת, כמדומני, ההוכחה המדעית הראשונה לכך שיש חיים לאחר המוות”, כדבריו בראיון מקסים שנתן לנרי לבנה בהארץ.

וברשותכם הייתי רוצה להתייחס לשלוש נקודות קטנות:

1. של מי אתה פרס ישראל?

בראיון שעשה ערוץ 10 עם ברטוב, נדהם המראיין למשמע הביקורת הנוקבת של הזוכה הלא כל כך מאושר על הממשלה: “אני חושב שזאת בושה וחרפה שיש לנו ממשלה כזאת, מפני שלא מדובר על אחד, מדובר על ממשלה שהיא משקרת ביודעין כל הזמן”.

והמראיין החביב שואל / קובע בתדהמה / בנזיפה “אז אתה בעצם אומר דברים מאוד קשים על ממשלה שמעניקה לך פרס”.

והטיעון הנעלב הזה חוזר כאן לא פעם ולא פעמיים כשיוצרים גדולים מקבלים פרס ישראל למרות (ואני חוזרת – למרות) שהם מעבירים ביקורת על מדיניות הממשלה. כאילו – הכיצד תיתכן כזו כפיות טובה. הרי הממשלה מעניקה לך פרס – איך זה שאתה לא קד ומשתחווה אלא שאתה מעז לבקר אותה? חוצפה אמיתית.

וההמשך – במחשבה שנייה.

פורסם בקטגוריה החיים והספרות | 8 תגובות

הזמנה למחשבה שנייה

במתמטיקה, כשמכפילים מינוס במינוס מקבלים פלוס. במציאות לעומת זאת, יש נטיה לעצור אל מול מחסומים וחסרונות, אבל דווקא בתקופות שהחור השחור הולך ומעמיק, זה הזמן להזדמנויות. לפעמים חד פעמיות. למשל התקופה הנוכחית.

בכל מקום אפשרי מספידים את מות העיתונות. בעולם, ובארץ. נהרות של דיו נשפכים על מצב התקשורת, על הקשר הבעייתי: דוברים <-> עיתונאים <-> יחצנים. במיליה התרבותי מקוננים על מות מדורי התרבות והפיכתם לבידור זול ונמוך רווי "האח הגדול", בנושאי מדיניות וחברה מתגלעות בעיות אמינות קשות בסיקור ובפרשנות התחומים המשמעותיים לחיינו כאן. יש קושי גדול בעצם התחושה שהנושאים שבנפשנו לא נמצאים על סדר היום הציבורי, ובאותו הזמן התקשורת – במקום לדווח משמשת כחסם דיווח.

ובתוך כל האירועים האלו, אנחנו מתבשרים שגם הפלטפורמה ששימשה לרבים מאיתנו מעין שסתום מפלט – "רשימות" – עומדת להשתנות, וכל אחד מאיתנו מתבקש לקחת את מיטלטליו ולמצוא לעצמו פלטפורמה חדשה.

ולמה אני מספרת את הדברים האלו ביום שמתאים להגג בו על כך שהנה לכבוד יום האישה הבינלאומי זכתה (לראשונה בהיסטוריה – אישה) קתרין ביגלו בכל כך הרבה פרסים בטקס האוסקר (הסרט הטוב, הבימוי וכו')?

כי אתמול הגיע להבשלה תהליך  חשיבה וביצוע ארוך. תהליך שהביא לבניית פיילוט למגזין בלוגים.

כמו שחנה כותבת כאן, בהמשך לבעיות שתיארתי למעלה, החלטתי להגשים את החלום שהיה לי מזמן. חלום לייצר מעין אלטרנטיבה קטנה לחור השחור שהולך וגדל בתחום התקשורת בישראל. כמי שכותבת על ספרות ותרבות אני רואה בכאב גדול את צמצום וסגירת מדורי התרבות בעיתונות (ועל הטלוויזיה בכלל לא דיברנו), כבר לפני שנה פניתי לכמה בלוגרים שכותבים על הנושאים האלו (ספרות, עיצוב, אמנות פלסטית וכו') והצעתי שנפתח ביחד איזה אתר בלוגים שיסקרו את נושאי התרבות הקרובים לליבם. מסיבות שונות ירדנו מהרעיון. אבל אחרי שהגיעה הידיעה מקברניטי הבית שלנו "רשימות", חזר הרעיון ודגדג לי באצבעות ובלב.

לא עבר זמן רב ופניתי לחנה. בשיחות בינינו הבנו שתרבות זה בעצם הכל – זה גם חברה וגם פוליטיקה ובטח ובטח שזה גם תקשורת, וככה במחשבה שנייה (ושלישית ורביעית) נולד הרעיון לשדרג את הפלטפורמה הנוכחית ולעשות עוד צעד קטן. מאתר בלוגים – למגזין בלוגים שיעבוד לפי הדוגמא של עיתון. 

בקיצור – למה לדבר הרבה (לנו זה לקח כמה חודשים אבל התוצאה קיימת וחיה והיא כאן) נולד לנו מגזין בלוגים:

 

למה מחשבה שניה?
כי את המחשבה הראשונה (אם אפשר לקרוא לזה בכלל מחשבה) אנחנו שומעים מכל עבר מפי מדינאים, סלבריטאים, ברוני תקשורת ובעלי הון. חשבנו שהגיע הזמן לתת במה לזוויות אחרות, להטלת ספק, לערעור על המוסכמות או בקיצור למחשבה שנייה. ושלישית. ורביעית…

אז זה בעצם אתר בלוגים?
כן. ולא.
כן. כי הוא בנוי על בלוגים. על הרוח החופשית של הרשת. על התשוקה והחתרנות של הבלוגר.
לא. כי הוא בעצם מגזין רשת על כל הדברים החשובים לקיום שלנו: תרבות. וחברה ופוליטיקה. ותקשורת. כלומר מגזין תרבות. כי חברה זה תרבות, ופוליטיקה זה תרבות, וגם תקשורת זה תרבות.

אה, עוד מגזין ברשת?
כן. אבל בעצם לא.
לא יהיו כאן עורכים שיגידו שעל זה לא יכתבו כי "זה לא מעניין את מסעודה מדימונה", ואת הביקורת ההיא לא יכניסו כי זה מרגיז את המפרסמים, ובכלל המילים "ספרות לא מעניין אף אחד" ול"תרבות אין רייטינג", לא רק שלא ישמעו, אלא שיהיו בדיוק הקטליזטור לכתיבה.
אנחנו רוצים לדבר על תרבות ולשמוע על יצירה ולדווח על הפרטות ועל מעשי עוול בחברה הישראלית ושל החברה הישראלית ולנתח את אחורי הקלעים של המושכים בחוטים שלנו, ובעיקר אנחנו רוצים לשים על סדר היום הציבורי את הדברים החשובים באמת לחיים של כולנו.
ובמחשבה שנייה – לייצר כאן במה לדיון משמעותי בנושאים המשמעותיים שלי ושלך ושלכם ושל כולם.

ומי בכל זאת עורך?
חנה בית הלחמי ששמה השני "פמיניסטית", ואסתי סגל שמוגדרת במילה הגסה "תרבות", אבל בעצם העריכה מסתכמת יותר מכל בבחירה בנושאים עליהם עומד המגזין. אנחנו אמנם הגינו והקמנו את המקום הזה, אבל החשיבות שלו עומדת ותעמוד תמיד על הבלוגרים  והתוכן שהם מייצרים. וכמובן על הדיון הציבורי שמגיע ויגיע בעקבות המילים של כולנו.

 

מאחר והמגזין עומד על שלוש רגליים: תרבות, חברה ופוליטיקה ותקשורת, פנינו לכמה וכמה בלוגרים שכותבים על הנושאים המדוברים. מאחר ומדובר בפיילוט אז פנינו באמת רק למעטים מאוד. זה רק ניסיון. הדלת שלנו פתוחה ונשמח לארח כל בלוג העוסק בנושאים האלו (תרבות, חברה ופוליטיקה ותקשורת). אנא פנו אלינו.

 

ועכשיו מגיעה תודה ענקית לאורי, ירדן ואילן, שהם האבות המייסדים של הרעיון שלנו (בכלל בלי שידעו על כך). על העצות וההארות שלהם שהגיעו במיידית אחרי שסיפרנו להם על הרעיון, תודה על הכל.

ותודה לאחד הקוראים שלי שנקרא לו א' או ג'. או ר' (אין לי מושג קלוש מיהו ומה שמו) שבעצם התחיל את כל התהליך כשדחף אותי לפתח את רעיון מגזין הבלוגים ועמד מאחורי בעצה ובעידוד לאורך כל הדרך שהיתה מפותלת ולא קלה (לי היא נראתה כאורך הגלות אבל בעצם היתה די קצרה).

ותודה למיכאל זילברמן מטופס 630, שלימד אותי כל מה שאני יודעת על וורדפרס, על וורדפרס-מגזין וגם הוא עזר המון המון בתחילת הדרך ולאורך השלבים הראשונים.

ותודה לכל מי ששמע, עזר, הצטרף, נתן עצה ועודד, והכי חשוב תודה לכולכם השכנים כאן ברשימות, הקוראים, המנויים והחברים. בואו – הסלון שלנו פתוח וזקוק לכולכם.

 

 
 
                                        http://2nd-ops.com/
 
פורסם בקטגוריה תרבות וצרות אחרות | 34 תגובות

זה ממש לא משנה מה הבן עשה, לראות אותו מובל באזיקים זה פשוט מחריד

 

ליל אמש. חדשות. כמו רבים אחרים, גם אני בהיתי אל מול הזוועה שעל המרקע. בערוץ 10, בצללית ובעיוות קולה, התייצבה אמא כדי להגן על הבן יקיר לה. מדובר כמובן בפרשת האונס בצפון תל אביב, והמתייצבת התורנית להגן על המפלצת שהביאה לאוויר העולם, אמרה בין השאר משהו כמו "לא משנה מה הבן שלי עשה, אבל לראות אותו אזוק באזיקים זה פשוט מחריד".

אכן פשוט מחריד.

וגם מסביר הכל. משפט אחד, פשוט ומדוייק, שבו טמון המפתח לזוועה. משפט שמסביר מאיפה יוצאות מפלצות כאלו. על איזה קרקע גידול, איזה עולם ערכים ספגו בבית, ואיך צמחו להיות מה שהם.

("אני היום צריכה ללכת ולרפא את הילד שלי על כל הטלטלה הזאת שעברה ועוברת עליו" – הוסיפה אם השנה)

אחר כך רואיינה חברתה של הנאנסת. בשפה דלה ובעלגות שלא תיאמן, שמה את הדגש על הנקודה המחרידה בכל הפרשה: "היא (הנאנסת) הרגישה מאוד רע עם זה שהם (הסרסור וחבר מרעיו) לא התייחסו אליה כאל אשה".. או משהו כזה. היא ניסתה כמובן להסביר במילים שלא היו לה (איך יתכן שבחורה בת 18 לא מסוגלת לחבר מילים למשפט ולהביע את הרעיון הבסיסי ביותר, זה כבר נושא לפוסט אחר) שהנערה היתה מוכנה לעשות הכל כדי לקבל פירורים זעומים של אהבה, ואיזה שהוא יחס אנושי בסיסי.

איזה דימוי עצמי נמוך ומעוות יכולות לאמץ לעצמן בנות צעירות? ואיזה מחיר הן מוכנות לשלם כדי שיבחינו בהן?! איזה סבל והשפלה היא היתה מוכנה לעבור כדי שהחלאה יחזיק את ידה בזמן שהחברים שלו עולים עליה לפי התור, מכים, מתעללים ומכבים עליה סיגריות?!

ולסיום – הכתבת החרוצה של ערוץ 10, מודיעה בשמחה ששמה ידה על היומן של הנערה. היומן שהמשטרה לא הגיעה אליו. וביומן (בו הנציחה את כל שעבר עליה) יש לדבריה תיאורים שיכולים לשנות את ההתייחסות שלנו לכל הפרשה או לפחות לשפוך עליה אור שונה (- שוב, לדברי הכתבת). ואז היא קוראת קטעים שחוזרים פחות או יותר על ההסבר של החברה. קטעים שמוכיחים את הערגה הנואשת של הנערה הזאת למנוול שהפך אותה לסחורה בזוייה, סחר בה, התעלל בה וסחט אותה. (אגב, ראוי להזכיר שהוא סחט ממנה כספים תחת האיום שיעזוב אותה. כלומר הוא גם אנס והתעלל והכה, גם סרסר בה, ובסופו של עניין היא גם שילמה לו על כך כספים רבים).

אז מה בעצם עומד מאחורי הגילוי הסנסציוני של הכתבת החרוצה? הרמה להנחתה לעורכי הדין של המפלצות. הרי בעצם אומרת הכתבת שלנו – אם חשבתם שיש כאן אוסף של חולירות – טעיתם. הנערה אשמה. היא רצתה את זה.

 

טועה מי שאומר שהגיהינום הוא הזולת. הגיהינום הוא אנחנו.

פורסם בקטגוריה שרבוטים | 39 תגובות

התחרות בשוק הספרים סייעה בצמצום הפערים בחברה הישראלית

 

אם מישהו תוהה איך אפשר לגשר על הפערים ההולכים וגדלים בין שכבות האוכלוסיה בישראל, הנה יש פתרון. מבית מדרשה של הממונה על ההגבלים העסקיים, ובאדיבות המיזוג האנכי בין רשת צומת ספרים וההוצאות כנרת זמורה ביתן ומודן. מודיעה על כך בהתלהבות מירב ארלוזורוב בדה מארקר.

 

והפעם זכות התגובה למשורר הלאומי שלנו. ח.נ. ביאליק.

שכתתי לדבר על ממשלתנו כביכול, על מנהיגינו.  אתם יודעים את היחס של המנהיגות שלנו לספרות העברית, היא הנושאת על גבה, על שכמה את כל המשא של התחיה העברית, היא השופר הקורא לתחיה, המבשר הראשון של התחיה, שהביאה לעולם את כל תנועת התחיה בישראל.  הייתי אולי אומר: המחותן הראשי של כל תנועת התחיה בישראל, – הוא נשכח ונעזב מאת המנהיגים שלנו.  לאסוננו עומדים בראש התנועה שלנו, ברובם הגדול והמכריע, אנשים שהם בעצמם אינם כואבים את מכאובי התרבות העברית, אנשים שבעי תרבות זרה, שאין להם צרכים תרבותיים עבריים, ואינם מרגישים בצורך זה, השבע לא יאמין לרעב – ואם הם מסכימים, שהעברית, הלשון והספרות העברית הם עיקרי הפרוגרמה מן היסודות הראשיים של תחיתנו, זוהי רק הסכמה שבראש ולא הרגשה שבלב.  אין לתמוה איפוא אם לא פנו מעולם לשאול, לחקור ולדעת מה נשמע בפנה זו, לדעת בצערם של סופרי ישראל ובצערה של הספרות העברית, איך היא מתקיימת ובמה היא מתקיימת.

לנוכח מצב כזה מוכרח הסופר העברי להתעורר ולעשות איזה מעשה, ואולי לא איזה מעשה כי אם גם מעשה רב, להביא את צעקתו לעם העברי ואת תביעתו הגדולה מהעם העברי, הוא מוכרח לעורר את העם העברי שיהפוך את פניו אל הצד הזה.  בלעדי הספרות העברית והלשון העברית לא ישאר לכל העסקנים שלנו, לכל אלה העמלים לטובת הקרנות, לטובת הציונות בכל העולם, שדה פעולה, לא ימצאו קהל, לא ימצאו שומעים.  סוף-סוף הלשון העברית היא הנשק היחידי שלנו והוא הולך ונשמט מידינו, ובלעדיו יכלה הכל.

(הספרות והסופר העברי – חיים נחמן ביאליק. בפתיחת ועידת הסופרים בתל אביב, סיוון תרצ"א)

באדיבות פרוייקט בן יהודה המופלא.

פורסם בקטגוריה ספרים או שוק | 11 תגובות